דרכו של עץ אחד - הגנה משפטית על עצים

מאבקנו לשימור עצים בעמק ובסביבת המגורים שלנו החל עוד בטרם עברנו להתגורר במושב בית שערים. היה זה כאשר מאן דהו חשב ששדרת ברושים בני שבעים שנה מפריעים למיקומה הנכון של כיכר תנועה. הוא צדק בקשר לכיכר, היא עד היום ממוקמת רע מאוד ואולי טוב היה לו לא התמקמה כלל. אבל, באשר לעצים, המצדדים בכריתתם לא שיערו שרוח הזמן והחוק השתנו ולא רק לגבי עצים הנטועים ברשות הציבורית, אלא גם באשר לעצים בגינה פרטית, כאלה שאדם נטע, וגם כאלה שציפור זרעה לפני שנים רבות במעופה מעל העמק. במסגרת מאבק אזרחי חשוב זה, כמי שעצים וצומח חשובים למשפחתו ולו עד מאוד, התוודעתי להגנות החדשות העומדות לרשות מי שמעוניין בשימור הצומח, הן כאשר מדובר בעצים בוגרים בעלי משמעות נופית, תרבותית, אקולוגית, נוסטלגית וכו' והן כאשר מדובר בעצים בוגרים שמצאו את דרכם לגינה הפרטית. הצלחנו לקבל צו למניעת כריתת הברושים, הגם שהיו שסברו כי הם ממש מפריעים ושאין כל מניעה לכרות אותם. ניצחנו במאבק שהגיע לפתחו של פקיד היערות הראשי של משרד החקלאות, אבל הפסדנו את הברושים. הדבר ארע באישון ליל. מי שמוחו הקודח לא הניח לו להשלים עם עמידתם של הברושים, קדח חור עמוק בתוך כמה מגזעי העצים, ואל תוך החור הזריק רעל קטלני לעצים. הקודח לא נתפס מעולם והברושים מתו. אלה ששרדו את הרעל לא שרדו את עבודות הפיתוח אשר פגעו בשורשיהם. זה לא שינה את מיקום הכיכר, ההיא שלא צריך, אבל המושב והעמק היו חסרים כמה ברושים ותיקים. לימים, הגיע אלינו בעל המשק אשר בגינתו עמדו הברושים ההם, שאל עצה מה כדאי לטעת במקומם, קיבל תשובה ונטע בגינתו שבעה ברושים צעירים ורעננים, כמו אלה שהוריו חשבו שצריכים להיות שם מסיבה שטרם נחקרה. אולי הגנו מפני קרה, אולי בשל ערכם האסתטי ואולי סתם כדי לתת פרטיות למי שיושב מצדם השני. מכל מקום, החור שנפער בלבנו בשל מעשיו של הקודח לא מצא עדיין מזור שלם. הימים נקפו, וכבר גידלנו, פרט לעצים, גם שלושה ילדים המתרוצצים במושב כה וכה, והנה מגיעה למפתני פרשה נוספת שעניינה רצון של שכן בתמרת לקצר שורת ברושים הנטועים בחצר שכנו לגובה מטר וחצי, וזאת מהסיבה שלטענתו הם מצלים על גינתו ועל קולט השמש שלו ואף מפדרים את רצפת החצר בלכלוך שסותם את הניקוז וגורם למטרד. שוב ברושים, שוב שבעה. מה יש בברושים שהם מלבים אצל חלקנו חרדות קמאיות שכאלה? אולי שגה מי שהקיף את בתי הקברות בישראל בברושים? אולי שדרת ברושים מזכירה לחלק מאתנו, בני החלוף, את התחנה האחרונה על הגבעה? כתב תביעה הוגש ובו טענות על מניעת אור שמש לפי פקודת הנזיקין – עילה המתקיימת בין היתר כאשר משהו חוסם לפתע את קרני השמש מהן נהניתם באין מפריע במשך חמש עשרה שנה. והיו עוד טענות על לכלוך, מניעת אוויר וכיוב' עילות משפטיות ולצדן בקשה אחת בלתי מתפשרת, להנמיך את הברושים לגובה מטר וחצי – באופן שהיה משאיר שדרה קטומה של "עמודי טלפון". יצאנו שוב למאבק משפטי והוגש כתב הגנה שבו הוסבר שעצי הברוש הינם עצים מוגנים מכוחם של פקודת היערות וצו היערות וכי מי שמבקש לכרות ברוש (אף אם הוא נטע אותו בעצמו) או כל עץ אחר אשר קוטרו הנמדד בגובה 130 ס"מ עולה על 10 ס"מ וגובהו עולה על 2 מ', הרי שזה מוגדר כ"עץ בוגר" לפי החוק וכריתתו, כולל גם גיזום משמעותי או גיזום של גזע מרכזי, מחייבת רישיון מיוחד מפקיד היערות. מלבד זאת צרפנו חוות דעת אגרונומית לפיה מילוי בקשת התובעים לערוף את ראשי הברושים, תפגע בעצים באופן בלתי הפיך, ואף ציטטנו את מילות השיר "ברוש" של אהוד מנור "ואני ראיתי ברוש, שניצב בתוך שדה מול פני השמש" - כמו במקרה שלנו רק שהפעם העץ לא היה כל כך לבדו - "על צידו נטה הברוש, לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב. והנה, מול הים, קם הברוש ירוק ורם".

בית המשפט בנצרת, בפסק דין המשתרע על פני 17 עמודים, דחה את התביעה וקבע כי העצים אינם מהווים מטרד המצדיק את כריתתם. כמו כן, נקבע כי פקודת היערות וצו היערות המגנים על עצים בוגרים בכל שטח מדינת ישראל – ולא רק על שטחי יערות כפי שנטען בתביעה – חלים גם במקרה של גינה פרטית ומי שרוצה לכרות צריך תחילה להשיג רישיון מתאים מפקיד היערות.

החור בלב נסגר עוד קצת.

"ברוש לבדו, איתן. לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד"